פעם הייתי, או לפחות כך חשבתי, מתרגלת מתקדמת של אשטנגה יוגה. ואז היא באה ושינתה את כל התפיסה שלי.

שמה היה מתי עזרתי. היא הייתה נמוכה ורזה, עם עור זית כהה והעיניים הכחולות הכי גדולות והכי נוצצות שראיתי אי פעם. היא הייתה כל כך צנועה שאם לא היית מכירה אותה, לא היית מנחשת שהיא אחת ממורות היוגה המשפיעות ביותר בתקופתה.

אני לא יכולה לשכוח את הפעם הראשונה שהדגמתי בסדנה שלה, כשהצגתי את תנוחת פריווריטה טריקונאסאנה (משולש בפיתול). בזמנו זו היתה תנוחה פשוטה ואלמנטרית שיכולתי לעשות מתוך שינה. מתי שמרה על המותן שלי במקום וביקשה שאאריך את עמוד השדרה ואז אתפתל. לא האמנתי כמה זה קשה. הבנתי ששנים רימיתי את עצמי! הזזתי את המותן שלי קדימה וקיצרתי את הגב כדי שהפיתול שלי ייראה טוב.

שנאתי את זה. שנאתי להודות שאני לא מתקדמת כמו שחשבתי. שנאתי לחזור להתחלה, ושנאתי שהתרגול שלי נעשה הרבה יותר תובעני. בגלל שמתי הראתה לי את כל התנוחות שבהן התפשרתי על היושרה למען המראה או לא הבנתי מה אני עושה, הייתי צריכה להשקיע מחשבה בכל תנועה. התפתח לי קול בראש שביקר אותי ואמר לי שאני חייבת לעשות יותר טוב. לא יכולתי פשוט לזרום יותר; התרגול היה הרבה פחות כיף.

אבל גם אהבתי את זה. אהבתי את זה כי לפני שפגשתי את מתי, התחילו לי כאבי גב חזקים מהתרגול. תרגול  בדרכה של מתי, הראה לי למה. הבנתי איפה ואיך פגעתי בגב שלי. ולמרות שתיקון הבעיה היה מאתגר יותר ממה שאי פעם דמיינתי, זה היה מאד מתגמל כשהצלחתי לעשות זאת.

מתי הייתה מודל לחיקוי של מזל בתולה. המתנה שלה אלי ולהרבה מורי יוגה אחרים שהיו מוכנים לחזור ליסודות הייתה מתנה של ביקורת עצמית בריאה.

נזכרתי בזה לא רק בגלל ששבוע שעבר היה אמור להיות יום הולדתה ה-61 של מתי אלמלא עזבה את גופה לפני חמש שנים.פגישה עם חברה גרמה לי להרהר בביקורת עצמית ולהשוות את הניסיון של חברתי עם הניסיון שלי.

חברתי נמצאת בתחילתו של קשר רומנטי. בכל פעם שהחבר שלה לא מתקשר או מסמס לה במשך זמן רב מהרגיל, היא קצת משתגעת ונהיית מאד רגשנית. היא הרגישה שמשהו לא בסדר איתה בגלל זה.

כפי שאני רואה את זה, הבעיה שלה היא לא מידת הרגש שיש לה במקרים כאלו, אלא הביקורת שלה על עצמה. היא רוצה להיות ״קול״ ולהתנהג בשלווה. אני מכירה מעט מאוד אנשים שלא מתרגשים כשהם לא שומעים ממישהו שהם אוהבים במשך זמן רב. זה נהדר להיות מאוהבת, להתרגש, להתאכזב ולפחד לאבד את מערכת היחסים שלנו. זה מה שגורם לנו לחיות. אנחנו רוצות ללמוד לא להתחרפן בצורה שפוגעת בנו או באחרים, אבל אנחנו גם רוצות להיות רגישות לגבי זה כי זה מראה שאכפת לנו.

אז איך נוכל לדעת אם ביקורת עצמית מועילה או לא? יש שלוש שאלות שאנחנו יכולות לשאול את עצמנו:

1. כשאני מבקרת את עצמי, מה אני מצפה מעצמי?
2. האם הציפיות שלי ריאליות?
3. האם עמידה בציפיות הללו תשרת אותי?

כשלמדתי לתרגל עם ההנחיות של מתי, ציפיתי מעצמי ליישם יושרה ואינטליגנציה בתרגול שלי. הציפייה שלי הייתה ריאלית כי חוויתי מה אני יכולה לעשות כשמתי אתגרה אותי. זה שירת אותי היטב כי זה הפחית את כאבי הגב שלי ואפשר לי לתרגל יוגה ללא פציעות.

אם יש לך אישיות מלאת תשוקה שאוהבת מערכות יחסים אינטנסיביות, הציפייה לא להתרגז כשהחבר שלך לא מסמס או מתקשר אליך בזמן היא לא מציאותית. אם את תיקחי את זה בשלוות נפש, וזה לא הטבע שלך, זו אינדיקציה לכך שאת במערכת יחסים משעממת עם מישהו שלא ממש אכפת לך ממנו. עמידה בציפייה הזו תהפוך אותך לבת זוג קרה ומודחקת, ותעמוד בדרכך לפיתוח מערכת יחסים אוהבת ואינטימית.

השבוע, שימי לב לקולות הביקורתיים בראשך. אל תתעלמי מהם; הקשיבי למה שיש להם להגיד. שאלי את עצמך את שלושת השאלות הללו ונסי לזהות אם קול הביקורת שלך הוא חבר או אויב. במובנים מסוימים, רבות מאיתנו מבקרות את עצמנו על דברים שעלינו ללמוד לקבל; במובנים אחרים, הביקורת שלנו יכולה לעזור לנו להיות יותר תובעניות מעצמנו כדי שנהיה בנות אדם טובות יותר. אשמח לשמוע מה דעתך.

שבוע טוב, עד כמה שניתן במציאות המזוויעה הזו,

באהבה,

יעל