בשנת 2005 נכנסתי לדיכאון שנמשך כמה שנים. רק לאחרונה, כשכתבתי על הדיכאון בספר שלי, הבנתי בדיוק מתי הוא הסתיים.

זה היה בשנת 2011. גרתי בדירה יפה ושכורה בצפון הישן של תל אביב. צד אחד שלה השקיף אל שדרת עצי פיקוס צפופה. הצד השני פנה לים.

זו הייתה תקופה שבה הייתי מורה ליוגה ושותפה בסטודיו ליוגה. הרגשתי ממומשת מעבר למה שמילים יכולות לתאר. הייתי גאה בכך שהצלחתי ליצור עסק משגשג ובכך שעזרתי לקהילה שלי למצוא שלווה בתוך מציאות כאוטית.

כאשר לימדתי יוגה, הרגשתי מעבר לזמן ולמרחב. הייתי מאוחדת עם כל פעימות הלב בחדר, מסונכרנות עם היקום. זה לא היה כמו שום דבר שהרגשתי בעבודה הקודמת שלי כמנהלת מערכות מידע. אבל כשחזרתי הביתה מאוחר בלילה, הרגשתי נטל עצום של ריקנות.

איבדתי חברים רבים במהלך התקופה ההיא, בגלל שהייתי עסוקה מדי בסטודיו והתמודדתי בסתר עם הדיכאון שלי. הייתי שבורת לב מאהבה נכזבת ואיבדתי תקווה שאי פעם אמצא אהבה.

לפני שהייתי הולכת לישון, מצאתי את עצמי חושבת לשים קץ לחיי. דמיינתי את עצמי הולכת לחוף הסמוך, נכנסת למים, ולא חוזרת. משאלת מוות ליוותה אותי לכל מקום אליו הלכתי. החיים היו פשוט קשים מדי.

כשהרשיתי לעצמי להיות במקום האפל הזה של הרצון למות, התחלתי לחשוב שאם אני עומדת למות, אני יכולה לפחות ליהנות מהחיים עוד קצת לפני שאעשה זאת. בראש שלי, התחלתי לתכנן איך אשבור את כל החסכונות שלי, אעבור לגור בהודו, ואהנה מקצת חופש עד שאשאר בלי כלום.

המחשבות האלו הזכירו לי שלחיים היה עדיין הרבה מה להציע לי. אם היה משהו שהצליח להעלות לי חיוך על הפנים, משהו שהיה אפשרות אמיתית, אז החיים לא היו כל כך רעים אחרי הכל.

בכך שהרשיתי לעצמי להתחבר עם הרגשות האפלים, הכבדים והמגעילים ביותר שיכולים להיות, מצאתי את המוטיבציה שלי לחיות. אם הייתי מתכחשת לרצון למות, אולי עדיין הייתי נושאת איתי את הכובד הזה. הייתי צריכה להסתכל על החושך שלי בעיניים, הייתי צריכה להודות בו ולחבק אותו. זה היה הלילה האפל של הנשמה שלי, ושיעור העקרב הגדול ביותר בחיי עד כה.

זהו כוחו הטרנספורמטיבי של מזל עקרב. את צריכה ללכת לחלקים העמוקים והאפלים ביותר של עצמך, כדי שתוכלי לחיות במלאות. או כמו שפמה צ'ודרון מנסחת זאת "לחיות זה להיות מוכן למות שוב ושוב".

מאז רק רציתי לחיות עוד ועוד ועוד. התחלתי ליצור את החיים שתמיד רציתי. הרגשתי שחזרתי מהמתים ועכשיו קיבלתי הזדמנות שנייה לעשות את זה נכון. התאהבתי בעצמי. התאהבתי בחיים שלי. בדיוק כמו שהמורה שלי, דברה סילברמן, הבטיחה שיקרה אם אלמד איתה אסטרולוגיה.

עד שבוע שעבר. שבוע שעבר הייתה הפעם הראשונה שאמרתי לאיש שלי שאני רוצה למות. האנטישמיות הגואה, השואה שחווינו ב 7 באוקטובר, והעובדה שהשנאה מגיעה מאנשים שחשבתי שהם חברים שלי. הכל פשוט מדכא מדי.

ואז הזכרתי לעצמי שאם אמות, לא אוכל לעשות שום דבר כדי למנוע את השואה הבאה. שהחיים שלי יקרים עכשיו יותר מאי פעם. "עכשיו אנחנו נאלצים להתמודד עם הרוע", אמרה לי דברה סילברמן. אני לא אתן לרוע לנצח בלי שאלחם בו. אני הולכת להפיץ כל כך הרבה אור בעולם, שהרוע יסנוור. הוא יזחל בחזרה אל החור העמוק והחשוך ממנו הגיע.

בימים קשים אלו, אני מוצאת נחמה בצפייה באחת התוכניות האהובות עלי, אמילי בפריז. הסדרה המתוקה הזו מחזירה לי את התקווה באנושות. היא מזכירה לי שיש הרבה יופי בעולם. בפרק בו צפיתי אתמול, אמילי נדהמה לגלות שצרפתים לא אוהבים סוף טוב. הם מעדיפים שהסרטים שלהם יהיו אמיתיים. "אתם לא רוצים לברוח מהחיים לפעמים?" שואלת אמילי בתמימות. עמיתה, לוק, עונה ברצינות, "את אף פעם לא יכולה לברוח מהחיים. אף פעם. "

לעולם לא נוכל לברוח מהחיים ומהאתגרים שהם מציבים בפנינו. אנחנו רק יכולות לעשות כמיטב יכולתנו להתמודד עם האתגרים האלו, לחיות את החיים הטובים ביותר שלנו, ולהיות בשירות הטוב ביותר שניתן לאנושות.

העמידה החזקה שלי לצד ישראל עולה לי בעוקבים וסוגרת כמה דלתות שאחרת היו פתוחות. אבל אני הולכת עם הלב שלי ואומרת את האמת שלי. אני אמשיך בדרכי למרות ההתנגדות והמציאות קורעת הלב. אני אהיה כל כך רועשת וכל כך חיה שאפילו החושך הכי חשוך לא יעצור אותי. האם תצטרפי אלי?