כמה שאני אוהבת את מזל דלי! לא רק שזה המזל ששולט באסטרולוגיה, זה גם המזל של מוזרות, ואני אוהב מוזרות.

זה כל כך מצחיק איך כולנו מנסות להיות נורמליות. לכולנו יש את המוזרויות הייחודיות שלנו. למה אנחנו כל כך מנסות להסתיר אותן?

אני מרגישה את המוזרות שלי במיוחד כשאני צריכה לדבר כפאנליסטית אחת מני רבות בזום. אני תמיד מפחדת לא לדבר יותר מדי, כי השמש שלי בתאומים יכולה לדבר. צדק שלי בדלי מבקש ממני לתת זכויות שוות לכולם. אני רוצה שכולם יגיעו לתורם וידברו.

מה שקורה זה שאני נוטה לדבר מהר כדי לקצר. כתוצאה מכך, אני מרגישה שאני לא מספיק ברורה, או שאני לא אומרת את מה שבאמת רציתי להגיד. אני יוצאת מהמפגש עם תחושה של חוסר נוחות.

אנשי דלי תמיד מרגישים מוזרים.

הדרך הגבוהה של מזל דלי היא להרגיש טוב עם המוזרות, לחגוג את הייחודיות העצמית. זה לדעת שלהרגיש מוזר זה הדבר הכי נורמלי שיש. למעשה, אם את לא מרגישה מוזרה, שאלי את עצמך, ״מה לא בסדר איתי?״

הסצנה המפורסמת של ריקוד וונסדיי אדמס, בתוכנית הנטפליקס המבריקה של טים ברטון, היא יצירת מופת, כי היא מעוררת בנו השראה לתת חופש לאני המוזרה שבנו.

וונסדיי הוא מוזרה בין מוזרים, והיא אוהבת להיות ככה. לא אכפת לה שיאהבו אותה, כל עוד היא נאמנה לעצמה.

אם היינו יוצרים את מפת הלידה של וונסדיי, היא היתה שילוב חזק של עקרב ודלי. גותית מוזרה ואקסצנטרית. זה בדיוק מה שאנחנו מקבלות השבוע כאשר השמש במזל דלי צמודה לפלוטו, שליט עקרב. זו תחושה עמוקה של מוזרות, עוצמה אקסצנטרית.  

זה לא מפתיע שרום השמיים של טים ברטון נמצא בדלי. הוא אמן כל כך ייחודי, יצירתי ומעורר השראה שיש סגנון אמנותי שלם שנקרא על שמו.

הדרך הנמוכה של מזל דלי היא להרגיש רע עם המוזרות שלך. להרגיש שמשהו לא בסדר איתך. לחשוב שכולם מרגישים נורמלי, ורק את לא.

מזל דלי הוא גם מזל חקרני. דליים הם כמו חייזרים שהגיעו מכוכב אחר. הם מנסים להבין מה זה אומר להיות אדם מנקודת מבטו של אאוטסיידר.

הדרך הגבוהה של מזל דלי היא חיים מתוך תחושת פליאה. זה לראות את העולם מעיניו הסקרניות של ילד שרוצה לדעת הכל על הכל.

יש מאמר מעניין מאוד בניו יורק טיימס, המתייחס לספר חדש מאת ד"ר דאכר קלטנר.

"ד"ר. קלטנר כותב שפליאה היא קריטית לרווחתנו – בדיוק כמו שמחה, שביעות רצון ואהבה. המחקר שלו מצביע על כך שיש לפליאה יתרונות בריאותיים אדירים הכוללים הרגעת מערכת העצבית שלנו והפעלת שחרור אוקסיטוצין, הורמון ה"אהבה" שמטפח אמון וקשר."

מאז שעברתי לאשוויל, אני מרגיש פליאה בכל פעם שאנחנו הולכים לטבע. אני מוצאת קסם בכל עלה יבש, אצטרובל, ניצן חדש, פטריה, משטח מכוסה אזוב וגזע עץ שבור. אני רוקדת מאושר עם האופן שבו האור משחק עם צללי היער.

אני אוהבת לראות את הנופים המשתנים ללא הרף. אני יכולה ללכת באותו שביל שוב ושוב ואני אף פעם לא משתעממת, כי זה תמיד חדש. לפעמים השביל בוצי ורטוב, לפעמים הוא מלא בנטיפי קרח, ולפעמים הוא מלא בפרחים צבעוניים. בלי קשר, זה תמיד מרגיש כמו ארץ הפלאות.

המשוררת, הסופרת, העיתונאית ופעילת זכויות הנשים הישראלית, ד״ר מאיה טבת דיין, כתבה היום שהיא לא ידעה שיופי יכול לרפא, עד שחוותה זאת.

כאשר את מוקפת ביופי, את מרגישה פליאה, ותחושת הפליאה מרפאה.

הפצעים שלי, הכאב שלי, התקליט השבור של הראש שלי. כולם נאלמים דום כשהם חשים יראת כבוד מהיופי של הטבע האפלצ'י.

אני מנסה להעביר את הפליאה שלי בתמונות שאני מצלמת ומפרסמת ברשתות החברתיות מדי שבוע. אני מקווה שאת נהנית מהן.

הדרך הנמוכה של סקרנות מזל דלי היא ביקורת ריקה. הם רואים את כל מה שלא בסדר, אבל לא עושים כלום כדי לתקן את זה.

אנחנו לא יכולים לחיות כל הזמן מתוך תחושת פליאה. יש דברים איומים שקורים בעולם בכל זמן נתון. נכון לעכשיו, יש את המלחמה בין רוסיה לאוקראינה, הניצחון של הגזענות הימנית והקיצוניות הדתית בבחירות האחרונות בישראל, ועליית האנטישמיות בעולם, אם להזכיר כמה.

מזל דלי כאן כדי לשנות את הסיפורים הישנים של מלחמות פוליטיות ומשחקי כוח שמתעלמים לחלוטין מהצרכים שלנו, בני האדם. מזל דלי כאן כדי להביא צדק, שוויון וזכויות אדם.

רוזה פארקס נעצרה בגלל שסירבה לתת את מושב האוטובוס שלה לאדם לבן. המרד הקטן שלה נתן השראה לקהילה השחורה להחרים את שירותי האוטובוסים. זה היה קטליזטור במהפכה שהובילה להענקת שוויון זכויות לשחורים בארה"ב. לרוזה פארקס יש שמש, מרקורי ויורנוס במזל דלי בבית הראשון!

העולם צריך סיפור חדש. סיפור שהוא לא ימני או שמאלני, לא ליברלי ולא רפובליקאי, סיפור שהוא למענינו, כולנו.

אנחנו צריכים עוד טים ברטונים, עוד וונסדייות, עוד רוזה פארקסיות, עוד דאכר קלטנרים ועוד מאיה טבת דייניות. אנחנו צריכים עוד ועוד ממזל דלי.

בינתיים, נוכל לעשות כמה צעדים לקראת עולם אוטופי יותר על ידי:

• לקבל את המוזרות שלנו,
• לחגוג את הייחודיות האינדיבידואלית שלנו,
• לראות את העולם ואת עצמנו בפליאה,
• למרוד בעוולות העולם בתבונה, כפי שפרטתי בפוסט הקודם שלי.