אני כותבת את הפוסט הזה בלב שבור על מותם של אחד עשר ילדים ובני נוער במג׳דל שאמס, אחד המקומות האהובים עלי בישראל. אני מתפללת להחלמתם המהירה של הפצועים. אני יודעת שהפוסט הזה הכי לא קשור למה שקורה כרגע בארץ, אבל יכול להיות שדווקא עכשיו זה בדיוק מה שאת צריכה.

האם אתה שמה לב למחשבות הראשונות שלך ברגע שאת מתעוררת? האם את נאנחת וחושבת, ״הנה מגיע עוד יום של מאבק?״ או שאת חושבת, ״כמה התברכתי בחיים האלו וכמה אני מתרגשת להתחיל את היום?״ אולי את לא אומרת שום דבר על היום שלך אלא מיד חושבת על המשימות שמחכות לך וכל מה שמדאיג אותך.

המחשבות הראשונות שלנו עם החזרה לערות משפיעות מאד על היום שלנו. בעוד שהדבר הראשון שעולה בנו באופן טבעי ואותנטי הוא מה שמשקף את האמת שלנו, אנחנו יכולות להתכוונן לשנות את הדפוס שלנו, גם אם זה לא בא לנו באופן טבעי.

האם אי פעם התעוררת וחשבת, ״היום הולך להיות כיף, כיף, כיף?״ אני כן, ויש סיפור מאחורי זה.

ילדתי ​​את הבן שלי כשהייתי בת 43. לא היה דבר שרציתי יותר מלהיות אמא. עברתי גיהנום של פוריות במשך שלוש שנים עד שנכנסתי להריון. הייתי בטוחה שאני הולכת ללדת לידה טבעית אורגזמית, אבל בסופו של דבר קיבלתי לידת ואקום עם אפידורל. לבן שלי היתה צהבת ילודים קשה, והימים הראשונים שלי כאמא היו הכי מפחידים, מתישים ומאתגרים שהיו לי אי פעם.

כחודש לאחר מכן, הקשיים המשמעותיים הראשונים היו מאחורינו, ובכל זאת הרגשתי בודדה ואומללה. ציפיתי לפגוש חברות לקפה בזמן שהבן שלי ישן בשלווה במנשא או לעשות יוגה לידו. במקום זה, נזרקתי למציאות שבה בקושי יכולתי לצחצח שיניים או ללכת לשירותים. כל נסיעה קצרה הייתה סיוט של בכי ללא הפסקה. הבן שלי סירב לישון בשום מקום מלבד על החזה שלי. כל אחר הצהריים הוא היה בוכה שעות. החיים שלי כבר לא היו שלי. עד כמה שהייתי מאוהבת בבן שלי, הייתי עייפה, מותשת, מרוקנת, ומדוכאת. האם זה מה שרציתי כל כך?

הבית שלנו היה אז ליד מטעי הזיתים ושדות החיטה בבנימינה. ההליכה בשדות עזרה לשנינו למצוא שלווה. במהלך ההליכה, חשבתי על השיחות האחרונות שלי עם חברים ובני משפחה. שמתי לב שלא הפסקתי לדבר על הטראומה של הימים הראשונים בבית החולים. קול בתוכי אמר לי שנתקעתי בקושי, והגיע הזמן להמשיך הלאה. כבר לא היינו בבית החולים. הבן שלי היה בריא ויצא מכלל סכנה. השיח המתמשך על הטראומה שלי, לא עזר לי לעבד אותה, אלא גרם לי לחיות אותה שוב ושוב מחדש.

החלטתי לשנות את הגישה שלי. ״מעכשיו״, אמרתי לבן שלי שהיה מכורבל בנוחות במנשא, ״יהיה לנו כיף, כיף, כיף״. עברו כמה ימים עד שבאמת הצלחתי לשלב את ההצהרה הזו בשגרה שלי. בהתחלה הייתי אומרת את זה בכל פעם שתפסתי את עצמי מתוסכלת או כועסת. בשלב הבא התחלתי להגיד את זה אחרי שהאיש שלי עזב לעבודה. ולבסוף, התחלתי להגיד את זה דבר ראשון כשפקחתי את העיניים בבוקר.

ככל שאמרתי את זה יותר, החיים שלי כאמא והזמן שלי עם הבן שלי הפכו למהנים יותר. אחרי כמה חודשים שכחתי לגמרי שאי פעם הייתי מדוכאת, מרוקנת ותשושה. הרגשתי כמו האמא הכי אוהבת, טבעית, בעלת מזל לילד מדהים ונוח. החיים נעשו כל כך טובים שבשלב מסוים לא הייתי צריכה להגיד יותר, ״היום הולך להיות כיף, כיף, כיף״.

השנים האחרונות היו כבדות, אישית ועולמית. זה לא אומר שלא היה לי כיף, אבל גם כשהיה לי כיף, תמיד היה איזה עומס, כאב או תסכול ברקע. כשהשמש נכנסה למזל אריה, נזכרתי פתאום באמירת ה ״כיף, כיף, כיף״ שלי ואיך היא שינתה את חיי.

מזל אריה הוא מזל של כיף. בניגוד למזל קשת, שמדבר על הכיף שבנסיעות והרפתקאות, מזל אריה עוסק בכיף של יצירה, בילוי עם ילדינו או חיבור לילדה הפנימית שלנו, הנאה מהאינטראקציות הרומנטיות שלנו, מלהתלבש, לצאת ולבלות – כיף מדברים קטנים שכולנו יכולות לשלב בחיי היומיום.

הכיף של מזל אריה לא מחייב אותנו להחליף עבודה או לעבור לעיר חדשה. כל מה שהוא מצריך זה לשנות גישה ולעשות כמה דברים קטנים שמטרתם הנאה בלבד. זה יכול להיות פשוט כמו לרקוד בסלון, לשיר במקלחת, או להתלבש ולצאת לארוחת ערב.

האם תצטרפי אלי השבוע? בכל בוקר כשאת מתעוררת, שימי לב למחשבות הראשונות שלך. רשמי אותן. זו האמת של המצב הנוכחי שלך. הכירי בה. אל תסתכלי הצידה. ואז תגידי לעצמך, ״היום הולך להיות כיף, כיף, כיף.״ אשמח לשמוע ממך איך זה השפיע על היום שלך.

מאחלת לך שבוע של כיף, למרות כל הקושי, למרות שהחטופים עדיין בשבי ולא יכולים לעשות שום כיף, למרות הכאב על ההרוגים והפצועים, ועל המלחמה והאנטישמיות. גם בתוך הכבדות הזו, יש לנו בחירה איך לחיות את חיינו. הימנעות מהנאה לא עוזרת לחטופים או לאלו שאיבדו את חייהם.

באהבה,

יעל